460274-Yc4LX1-wide2

הרבה דברים טובים אפשר להגיד על מדינה שאזרחיה מתברכים בחיים ארוכים. זוהי עדות למערכת רפואה מתקדמת, לתזונה בריאה, למזג אוויר נוח שמשפר מצב רוח, לתא משפחתי חזק ולסביבה חברתית תומכת. אבל יש גם צד אפל לתוחלת החיים הארוכה: היא מייקרת מאוד את עלות החיסכון הפנסיוני.

ד"ר עדית סולברג, אשת סגל בכירה מהמחלקה לכלכלה ומנהל עסקים, ערכה יחד עם ד"ר שאול יוטב מחקר אשר בדק את השפעת תוחלת החיים על החיסכון הפנסיוני בישראל. 
המחקר פותח בעובדות המשמחות על הזינוק בתוחלת החיים בעולם: מאז תחילת המאה הקודמת, עלתה תוחלת החיים בעולם בכ-30 שנה, אם כי מרבית העלייה נבעה מירידה בתמותת תינוקות. 
כשמתמקדים בצד המבוגר של עקומת הגילים, מתגלה שבתחילת המאה ה-20, לבני 65 צפו תוחלת חיים בפנסיה של 11 שנה. בשנת 2012, תוחלת החיים הצפויה העולמית לבני 65 צמחה בשמונה שנים, ל-19 שנה. בישראל, היא גבוהה יותר: בנות 65 צפויות ל-21 שנות חיים, ובני 65 לכמעט 19 שנה. אולם העליה בתוחלת החיים המותנה והמדיניות שננקטה בעשורים האחרונים בשוק הפנסיוני בישראל, הובילו להתערערות הביטחון הפנסיוני של הציבור ולירידת יחס התחלופה.

המתשנה המשמעותי ביותר המשפיע על יחס התחלופה כיום הוא שנות הצבירה הנמוכות של החיסכון הפנסיוני, במיוחד אצל הנשים אך גם אצל הגברים. הותק הנמוך נגזר מההשתתפות החלקית של הפרט בשוק העבודה. עם זאת, גם העלאת שנות החיסון הפנסיוני ל-40 שנה, לא תמנע שחיקה משמעותית נוספת ביחס התחלופה הפנסיוני, במידה ותחול עלייה נוספת בתוחלת החיים המותנה. 

שתי מסקנות ברורות עולות מהנתונים. האחת, שכל הוויכוח על העלאת גיל הפרישה של נשים הוא מגוחך להחריד. גיל הפרישה של נשים יעלה משום שלא תהיה ברירה אחרת, וכך גם גיל הפרישה של הגברים. למעשה, היה רצוי שישראל תעבור למבנה המודרני בעולם של גיל פרישה גמיש, הצמוד לשינויים בתוחלת החיים. המסקנה השנייה היא שחייב להחזיק חיסכון פנסיוני עמוק וטוב, כדי שגם המבוגרים יוכלו לשמור על עצמאותם הכלכלית לאחר גיל פרישה.
בהקשר הזה, הנתונים במחקר אינם מעודדים. עיבוד נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2012 מראה כי רק ל-38% מהגמלאים בישראל יש פנסיה. גרוע יותר, גם מצבם של בעלי פנסיה רחוק מלהיות מזהיר. כך, השכר הממוצע האחרון של בני 65 בישראל בשנת 2012 היה 11.6 אלף שקל. הפנסיה הממוצעת שקיבלו היתה 4,900 שקל בלבד. מדובר על פנסיה שהיוותה 45% משכרם האחרון ברוטו. ביחד עם קצבת הזיקנה, הגיעו הפנסיונרים של 2012 להכנסה חודשית ממוצעת של 63% משכרם האחרון.

נהוג לקבוע שכדי לשמור על רמת חיים, צריכים הפנסיונרים ליהנות מהכנסה השקולה ל-70% משכרם האחרון. במונחי שכר ברוטו, הפנסיונרים בישראל נמצאים מתחת לרף; במונחי שכר נטו, ומשום שהפנסיה נהנית מהטבות מס, הפנסיונרים בישראל ככל הנראה מגיעים ליחס של 70% משכרם האחרון, אבל די בקושי. למותר לציין שמי שלא חסכו לפנסיה, מצבם לאחר גיל הפרישה הוא רע ומר: הם מגיעים להכנסה שהיא 26% בלבד משכרם האחרון.

הנתונים במחקר מלמדים כי רק לחלק קטן מהגמלאים בישראל יש בכלל חיסכון פנסיוני. אלה שיש להם חיסכון, הוא מספיק בדוחק כדי לשמור על רמת החיים שאליה התרגלו ערב הפרישה. ההסבר לשתי הבעיות גם יחד נובע מנתון אחר - הוותק הממוצע של החיסכון הפנסיוני בישראל, שמגיע ל-19.5 שנה בלבד: 24 שנה לגברים, ו-17.4 שנה לנשים. לנתון זה יכולים להיות שני הסברים. האחד, מדאיג פחות, הוא שאנשים עבדו אבל פשוט לא טרחו לחסוך לפנסיה. אם ההסבר הזה הוא הנכון, הרי שאפשר להירגע: בעידן של פנסיית חובה, הבעיה נפתרה מאליה: כל העובדים והמעסיקים חייבים להפריש לפנסיה. ההסבר האחר, מדאיג הרבה יותר, הוא שהוותק בעבודה בישראל הוא נמוך, וממנו נגזרות גם מעט שנות חיסכון. הסבר זה מדאיג משום שהוא מעיד על בעיה בשמירת רציפות העבודה.

לסיכום, התפתחות כזאת כזו של עלייה נוספת בתוחלת החיים המותנה, עלולה לפגוע בחוסן הפנסיוני של הפרטים ולערער את יציבותה של כל המערכת הפנסיונית. משום כך, מחייבת העלייה בתוחלת החיים המותנה הארכה של משך שנות העבודה תוך פיתוח שוק עבודה ייחודי המותאם לצרכיי האוכלוסייה המבוגרת. במידת הצורך יש לקבוע אפלייה מתקנת מפאת גיל לעיסוקים המותאמים לקשישים ולשנות את החקיקה הרלוונטית.

alt חזור